משעשע, ואולי בעצם עצוב, לשחק במשחק הדמיון של מה יהיה כאן אחרי הכיבוש. הרי שנינו לא יכולים לשער כיצד תיראה מפת הארץ לאחר שהכיבוש יסתיים. מדינה אחת, שתי מדינות, קונפדרציה דו-לאומית, פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון? זה לא שאין לכל אחד ואחת מאיתנו את חזונו האישי לסיום הכיבוש, אלא שלשנינו ברור: ככל שזה נחמד לשרטט קווים על מפות ולחלום על שחרור לאומי, כדי להפסיק את שפיכות הדמים ולמנוע מעוד משפחות לאבד את יקיריהן, צריך קודם כל לסיים באופן מיידי את המציאות שבה מיליוני בני אדם חיים תחת השליטה הצבאית והאלימה של מדינת ישראל. כן, אנחנו מאמינים שלפני חזונות לאומיים, לפני חלומות על שחרור, חשוב לעשות צעדים שיאפשרו לאנשים לחיות. 

כשהיינו קטנים לשנינו אמרו שכשנהיה גדולים - כבר יהיה פה שלום. ליהודים שבינינו סיפרו ש"כשתהיו גדולים כבר לא תצטרכו ללכת לצבא". אנחנו כבר באמצע שנות השלושים לחיינו, ולא נראה שסיום הכיבוש התקרב, אפילו להיפך: בימים אלה אליטת המתנחלים עלתה לשלטון והיא חזקה מאי פעם. ויותר מכל, נראה שהשלום רחוק מאי פעם. חשבתם מתי בפעם האחרונה רצה בבחירות (ויש לנו המון מהן) מפלגה שבמרכז סדר היום שלה עמד השלום? אנחנו לא מצליחים להיזכר בפעם כזו. אין כמעט דיבור על שלום בחברה שלנו. השלום כרעיון, כדרישה, נעדר מהשיח הציבורי, הועלם ונקבר במרתף. גם במחנה השלום, אם עדיין יש דבר כזה בישראל, לא מדברים על שלום. ואולי דווקא בגלל זה חשוב לשאול את עצמנו כיצד תיראה המציאות ביום שאחרי השלום.

בדמיון הפוליטי שלנו, פלסטינית ויהודי אזרחי ישראל, שלום הוא קודם כל שוויון, והיעלמותו של הדיבור עליו קשורה קשר הדוק להתבססותו ולשימורו של הסטטוס קוו המעוות בחברה שלנו. אנחנו מדמיינים מציאות שוויונית שבה בעלות הבית היא משותפת, אבל באמת. לא נוכחות על תנאי בארץ, לא שוויון על הנייר ואפליה בפועל - אלא בעלות בית מלאה ומשותפת. אנחנו מאמינים ששלום - מציאות בה אין עם אחד השולט על השני - יאפשר לדורות הבאים שייוולדו כאן, לכל משפחה שהיא ובשני צידי הגבול או הלא-גבול, לדעת שהם נולדו לארץ שהיא באמת שלהם, שאין אף אחד שמערער על כך. בעלות בית עמוקה תאפשר לדמיון לפרוח. כל איש ואישה יוכלו להיות מה שהם רוצים. בלי מגבלות, בלי חסמים. הילדה הפלסטינית שתיוולד בקלנדיה או בלוד תוכל להיות ראשת הממשלה של כולם בארץ הזו.

מכאן יוצא שמציאות של שלום היא גם מציאות של צדק חברתי. לא בלי מאבק ולא באופן אוטומטי. אנחנו הרי יודעים שגם בלי קשר לכיבוש, כוחות שמרניים ואליטות של ההון פועלים כאן ללא לאות כדי להעמיק את האי-שוויון ועל מנת לחלץ רווחים ממשאבי הטבע ומהאנשים העובדים. ברור לנו שגם אחרי הכיבוש המאבק המעמדי לחברה שוויונית וצודקת, שמתקיים גם כיום, יהיה מר וקשה ושלאליטה יהיה הרבה מה להפסיד. אבל מציאות של שלום תסלק מידיהן של האליטות הללו את אחד מהכלים האפקטיביים ביותר לזריעת פילוג ושנאה, כלי שמופעל שוב ושוב ושוב, ושאנחנו רואים יום יום עד כמה הוא יעיל בהפרדה בין אנשים. תחשבו כמה קל יותר לאדם יהודי שנאנק תחת עול הקיום ויוקר המחיה בישראל לדמיין שהוא קרוב יותר ליצחק תשובה משום שהוא יהודי מאשר לאדם ערבי שסובל בדיוק כמוהו ומאותה המציאות. תחשבו, לעומת זאת, על אותו אדם יהודי שנאבק לצד אותו אדם ערבי במסגרת התנגדות לפינוי תושבים מיפו, או למען העלאת שכר המינימום, או למען חוק חינוך חינם מגיל לידה. תחשבו על המפגש הזה, שמאפשר לכל צד להכיר באנושיות של הצד השני ובאינטרסים שמשותפים לשניהם, מפגש שפותח בפני שני האנשים את האפשרות להיות באותו הצד - הצד שחותר לשוויון, לצדק משותף.

סיום האלימות והסכסוך הלאומי יקל עלינו להציע חלוקה אחרת של החברה: בצד אחד רוב גדול של אנשים שיש להם מה להרוויח משינוי המציאות הקיימת, יהודים וערבים, ובצד האחר - מיעוט קטן של אנשים שמרוויחים מהמציאות בדיוק כמו שהיא, וגם הם יכולים להיות, אגב, יהודים וערבים. 

המאבק שלנו לא ייגמר ביום שבו יסתיים הכיבוש. אבל אין ספק שהסתלקותו של הכיבוש מזירת המאבק יהיה צעד חשוב מאין כמוהו לא רק לסיום שפיכות הדמים והאלימות ובדרך לשחרור העם הפלסטיני, אלא גם אבן דרך חשובה במאבק לשוויון ולצדק חברתי וכלכלי לכולנו.

רולא ואלון-לי דמיינו ישראל אחרי הכיבוש במסגרת פרויקט "תמונת ניצחון".

עריכה: שני פייס.