דמיינו חיי יום יום בחברה טובה יותר. כל מפגש עם נותני שירותים חברתיים - עובדות טיפול, בריאות, חינוך, רווחה, תחבורה, השכלה גבוהה, סביבה ועוד – הוא נעים ומשמעותי מאז ששכרם, מעמדם ורווחתם הולמים את ערכם הכלכלי וחשיבותם למעגל החיים של כולנו. גבם של העובדות והעובדים הזדקף ונשימתם התארכה בזכות הכרה הוגנת בשווי שלהם ובאתגרי עבודתם, בזכות התגמול הראוי והמקיים. איזו איכות של נתינה, אורך רוח ומקצועיות בעבודה מתלווה למהלך כזה. 

בימינו העבודה של רבים כל כך מאיתנו היא הזמן שבו אנחנו עוצרים את חיינו. במקום העבודה, הרצונות, ההתפתחות, העולם הרגשי, החשקים, ההשראה והמצפון שלנו מושהים "עד סוף היום". האני השלם שלנו נאלץ בלית ברירה להתחבא ולהצטמצם בתמורה למשכורת בסוף החודש. חברינו לעבודה הם אנשים שזרים לנו, איתם נקשר גורלנו במקרה והאינטרס המשותף שלנו הוא רק גובה השכר. עבודה, פנאי ופוליטיקה הם נושאים שיש ביניהם הבחנה חדה, ואנחנו נזהרים שלא להיכנס לסוגיות מפלגות במקום העבודה ומשאירים זאת למרחב החברתי לאחר שעות העבודה.

בעולם העבודה של העתיד, אנחנו – העובדות והעובדים -  נהיה הבעלים של העבודה של עצמנו. אולי יהיו מנהלות ומנהלים אבל אנחנו נבחר אותם. חלוקת המשאבים והרווחים תהיה כזאת שבעיקר אנחנו ניהנה מפירות העבודה שלנו. הגדרות התפקידים שלנו יתאמו את היכולות, הרצונות והמצב שלנו, ויותאמו לשינויים בכל אלה משום שהעבודה לא תהיה שוות ערך לכסף שייצרנו עבור המעסיק. העבודה שלנו לא תהיה פקודה ארוכת טווח שקיבלנו ממנהל כלשהו מתוקף חוזה למען החברה ובעלי המניות. הגדרת התפקיד לא תהיה דבר שקיבלנו מן המוכן בלי יכולת להשפיע עליה ולהתאים אותה לשינויים שעוברים עלינו עם הזמן והגיל.

אנחנו, העובדות והעובדים, נעצב את התפקיד שלנו ונהיה חופשיים לעבור מתפקיד לתפקיד, ממקצוע למקצוע בצורה מכבדת שתכיר בהשתנות שלנו על פני זמן. המקצוע שלנו יהיה ביטוי לבחירה שלנו להעמיק את העשייה שלנו ולקבל עליה תגמול ראוי. הקהילה שקשורה לעבודה שלנו לא תהיה רק קהילת העובדים, ולא תוגבל רק למי שמועסק באופן ישיר על ידי המעסיק. ההבחנה הדיכוטומית בין עובדים לבין לקוחות, בין נותני שירות לבין מקבלי שירות, תחדל להתקיים. אסטרטגיית ה"הפרד ומשול" תאבד מיעילותה. זאת משום שהעובדים יהיו בקשר ישיר וסינרגי עם הקהילה בה הם חיים ופועלים, ויקדמו יחד נושאים שחשובים לציבור הרחב, כולל צורכי העובדים והקהילה בשירותים חברתיים כגון בריאות, חינוך, תחבורה, רפואה וטיפול. שמירה על הסביבה ופיתוח הקהילה יהיו האינטרס המרכזי.     

העלאת ערכם של מקצועות השירותים החברתיים, שרובם "נצבעו" בוורוד בשל התגמול הנמוך תמורתם, תצמצם את הבידול המגדרי של שוק העבודה ואת  יחסי הכוח המגדריים בכלל. שינויים בשירותים החברתיים המופרטים, שיובילו בסופו של דבר לבעלות של הציבור, יגדילו את דרגות החופש של נשים, יפחיתו את שחיקתן הנפשית והפיזית ויביאו למימוש מלא של הזכויות שלהן כצרכניות של שירותים אלה. 

כל השינויים הללו יתאפשרו רק בזכות התארגנות מאסיבית בשיעורים שלא נצפו בישראל מעולם. שוק עבודה כזה מחייב עלייה דרמטית בשיעור העובדים המאורגנים בישראל, הכרה ציבורית בזכות לשוויון, בחופש ההתארגנות ובחירות השביתה ותמיכה מדינתית בהסדרים שיקלו על עובדים להתארגן לאורך זמן ובהתמדה, ללא רסנים משפטיים, בכל המשק ובפרט בשירותים החברתיים המופרטים. 

גם ביום שאחרי הניצחון נצטרך להמשיך להיאבק. אבל המאבקים שלנו לא יהיו רק מול המעסיק ולא רק מאבקי שכר לעובדים. המאבקים לא ינוהלו בבתי משפט בשפה מליצית ולא יוכרעו מעל לראשם של העובדים בחדרי חדרים בין פקידים לבין מנהלים בכירים. נבחרי ציבור לא יוכלו להתעלם מהדרישות של הציבור.

השביתה לא תהיה אירוע מרוסן ומוגבל כי אם אירוע פוליטי המגשים זכות חוקתית של כל עובד. השבתת מקום העבודה תהיה הכלי של הקהילה הגדולה להפעיל את כוחה ולהשיג את דרישותיה. המאבקים שהעובדים ינהלו יהיו מול המעסיקים, הממשלה, העירייה וכל גוף שמחזיק במשאבים המשותפים, ויתקיימו על כל מטרה שהעובדים יחליטו שהגיע הזמן להיאבק עליה עד לקבלת מבוקשם.

נציגי הציבור יהיו חייבים לפגוש את העובדים כדבר שבשגרה לשם ביצוע תפקידם. לא כטובה, לא לפנים משורת הדין ולא רק בסמוך לבחירות. ההכרעות ופתרונות המאבקים יתקבלו בהסכמה עם העובדות והעובדים. בעולם שבו אין עוד הפרדות חדות בין עובדים, מנהלים וקהילה או בין עבודה, פוליטיקה ופנאי והגשמה אישית - הסכמה ואינטרס משותף יהיו המובן מאליו.

תמר, יעל ותם דמיינו את ישראל של 2030 במסגרת פרויקט "תמונת ניצחון".

עריכה: שני פייס.