כמעט שום דבר אינו גזירת גורל, אבל הרבה יותר מדי מהקיים נתפס כמובן מאליו. זה הבסיס לכל  דמיון פוליטי. האופן בו מאורגנים החיים שלנו ובתוכם הפוליטיקה, הכלכלה והחברה, הוא תוצר של כוחות ואינטרסים שמעצבים אותם יום-יום. לא תמיד חיינו כמו שאנחנו חיים עכשיו. גם לא תמיד נחיה כמו שאנחנו חיים עכשיו. למרות זאת אנחנו נוטים להתייחס אל המצב הנוכחי כאל מצב טבעי.

זה לא קורה סתם. הדמיון שלנו נמצא כל הזמן תחת הפצצה, שכמעט מחסלת את היכולת לחשוב על דרכי חיים אחרות. חשבו על זה: בישראל – וגם בעולם – כמעט כל קול שאנחנו שומעים מספר לנו את אותו הסיפור. זה סיפור שאומר לנו שכולנו אינדיבידואלים ושהחיים הם מרוץ להגשמה אישית, שנמדדת דרך חשבון הבנק שלנו. זה סיפור שאומר לנו שהחברה מחולקת, פחות או יותר, חצי-חצי, בין "ימנים" ו"שמאלנים". זה סיפור שאומר לנו מראש שחלוקה לרוב ומיעוט נקבעת לפי שייכות לאומית. הוא אומר לנו שהפוליטיקה היא עניין למנהיגים, לא לציבור, ושהם אלו שמנווטים את גורלנו. הוא מלמד אותנו ש"לפתוח את הדמיון" או "לחשוב מחוץ לקופסה" זה לנסות לדמיין טכנולוגיה חדשה, אבל לא דרך שונה לארגן את החברה שלנו. ואז, במקביל ממש, הוא מלמד אותנו שבוודאי שפתוחות בפנינו דרכים אחרות לחיות, אבל גם הן כבר מוגדרות מראש ועוברות כולן דרך שינוי אישי – תחזור בתשובה, סעי להודו, תכין קומפוסט, תעשי יוגה. "הכול אפשרי" אבל הכול קפוא. ואם כבר מדברים על שינוי גדול - אז לרוב זה כדי להזהיר אותנו מפניו. קשה להאמין וכואב להבין, אבל כל כך הרבה מהמאבקים שאנחנו נקראים אליהם הם כדי להגן על הקיים. כל כך מעט מהם נועדו להחליף את השיטה.

חירות היא לעולם חירותם של החושבים אחרת, כך לימדה אותנו רוזה לוקסמבורג. ולחשוב אחרת זה לא רק להחזיק בדעה לא פופולרית פה ושם. לחשוב אחרת זה, פשוטו כמשמעו, לחשוב בצורה אחרת, שמסרבת לקבל את ההנחות שנכפות עלינו. וזו המשמעות של דמיון פוליטי. דמיון פוליטי עוסק קודם כל באפשרויות. נקודת המוצא שלו היא לא רק שהמציאות מאורגנת באופן מסוים, אלא שהאופן הזה הוא בר-שינוי. לאחר מכן, הוא מציע לנו לזנוח את השאלה המקטינה (והמשעממת) "האם זה אפשרי?" – שמקבלת על עצמה את צורת הארגון הנוכחית של המציאות – ובמקומה להציב שאלה חדשה, מרגשת הרבה יותר: "מה אנחנו רוצות ורוצים שיהיה?". אולי אנחנו רוצים שהחברה שלנו תהיה בנויה כך שבמקום לעבוד כדי להתפרנס, נעבוד כדי להגשים את הכישרונות שלנו, מבלי לדאוג לשכר שלנו בכלל? אולי אנחנו רוצות שהמדינה תיקח על עצמה לדאוג שלכולנו יהיה תמיד מקום לגור בו? אולי אנחנו רוצים להחליט שגישה חופשית לידע – כל הידע העולמי – גם היא זכות יסוד? אלה רק חלק מהאפשרויות שעולות כאשר מתחילים להפעיל דמיון פוליטי.

אבל דמיון פוליטי לא מסתכם בזה. הוא גם מכוון אותנו לשאול איך אפשר להפוך דברים שאנחנו מעוניינים בהם לאפשריים. לפתח דמיון פוליטי זה לחדד את ההבנה שלנו היכן נמצא כוח בחברה ואיך נוכל לבנות כוח סביבנו, לטובת הדברים שבהם אנחנו מאמינים. להשתמש בדמיון פוליטי זה להבין איך כולנו מסכימים לסדר החברתי וכיצד ההסכמה הזו מחזיקה אותו – ואז לראות איך אנחנו יכולים למשוך את ההסכמה הזו ביחד ולדרוש סדר אחר. לכן דמיון פוליטי הוא לא רק תרגיל מחשבתי, הוא גם הזמנה להתחיל לתכנן את השינוי, לאתגר את המצב הקיים ולדרוש עולם טוב יותר. 

היכולת לדמיין צורות ארגון ופעילות אחרות נוסכת אומץ ותקווה. דמיינו רוב חדש בחברה הישראלית, דמיינו שחרור מהתחושה המעיקה שאנחנו לבדנו, קטנים וחלשים. בואו נזהה הזדמנויות מרגשות היכן שקודם ראינו רק אתגרים מעוררי חרדה. כמו צמח שצומח מבין מדרכות העיר, דמיון פוליטי מזכיר לנו שתמיד יש דרך. הפוטנציאל שקיים בחברה שלנו הוא אדיר והוא ימלא כל סדק שנצליח ליצור בסיפור הרגיל אליו התרגלנו. מה שיצמח מהסדקים עוד יביא גם לפריצת הסכר. 

 סאלי ואיתמר מזמינים אותנו לדמיין פוליטית במסגרת פרויקט "תמונת ניצחון". עריכה: שני פייס.